מבחן ימית 2000 | מאת חיים לוינסון באחד מן הימים האחרונים, בעודי מבלה בבריכה צוננת ונעימה במרחק למעלה מעשרת אלפים ק"

מבחן ימית 2000 | מאת חיים לוינסון באחד מן הימים האחרונים, בעודי מבלה בבריכה צוננת ונעימה במרחק למעלה מעשרת אלפים ק"מ ממקום מגורי בתל אביב, אני מקבל פוש: ״צפו בקטטה ההמונית ב׳ימית 2000״. פתחתי. בכל זאת, שום מרחק לא יגמול אותי מסרטוני קטטות. לפני שנגיע למכות עצמן, לא יכולתי שלא לשים לב להבדלים הפיזיים והגיאוגרפיים ביננו. מלבד המתקוטטים עצמם, בסרטון נראו מאות ואלפי רוחצים/מבלים, בצפיפות בלתי נסבלת, נאבקים על בריכה שבאירופה היא אפילו לא הייתה מופיעה על המפה מרוב מבוכה. הם שילמו, כך לפי האתר, 154 שקל לאדם כיד להיכנס. אני, לעומת זאת, הייתי בבריכה רחבת ידיים, על שפת אגם. אמנם לא היה בה הרבה מגלשות, אבל היא הייתה עצומה ונעימה. בהערכה זהירה אפשר להכניס לתוכה אלף איש ברווחה. בפועל, היו בה בקושי 40. המחיר ששילמתי – 34 שקלים. לכל המשפחה. אחרי ימית 2000, המשיכו פושים לתקוף את הטלפון שלי: עוד קטטה ב״ימית 2000״; קטטה מלון באילת; קטטות בכל מקום; נתב"ג בקריסה טוטאלית, צעקות, ריבים, אנשים צרים על שערי צ'ק אין סגורים ואין מושיע. זה לא מקרה, זו תפיסת עולם. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי למה במקום שבו אני נמצא לא שמעתי עד כה אפילו צעקה אחת, דחיפה אחת, קטטה אחת. רק שקט, שלווה, מרגוע ונחת. אנשים מסתובבים באוגוסט, שטים בקיאק, הולכים בהרים, נהנים מהחיים. בישראל אין חיי פנאי, יש חיי הישרדות. רק לגמור את היום בשלום. זה לא מקרי. ככה הממשלה מחזיקה אותנו. הם רוצים אותנו בתודעה של עצבים כעס ושנאה. ישראל היא מדינה קטנה, צפופה מאוד ודווקא בשל כך, היא חייבת לנהל ביעילות מופתית וקיצונית את המרחב הציבורי שבה, כדי לאפשר אותו לכולם. הניסוי הזה, כמובן, כושל והולך ומתדרדר מיום ליום. זה נשמע כאילו בכייני, במדינה שנלחמת על חייה, להתלונן על תרבות פנאי. אבל זה לא. אנחנו מדינה שמתגאה בתל"ג שלה ובכמה היא מצליחה כלכלית, בעוד בפועל חוויית החיים היומיומית בחינוך, בתחבורה, בבתי חולים, בפארקים ובמרחבים, היא חוויה של עולם שלישי. פנאי הוא לא מותרות. האפשרות לצאת אל המרחב, לאמץ תחביבים, לרכב אל אופניים בבטחה, לרוץ, לדוג, היא חלק מהבריאות הנפשית של האדם. בלעדי פנאי, מקבלים כנופיות של נערים עצבניים שמשוטטים ברחובות ומחפשים את מי לדקור. בעזה אין פנאי בכלל, וככה זה גם נראה. איזו תרבות פנאי יש בישראל? לאן אדם יכול לבוא בנחת, בלי להרגיש שעוקצים אותו, מרמים אותו, משקרים לו? עם יד על הלב, יש כאן מישהו שנהנה מללכת לימית 2000, או לסופרלנד? עושים את זה כי אין ברירה והחוויה תמיד חמוצה, מעצבנת, דחוסה, דחוקה ומיוזעת. זו הקרקע שעליה צומחים האלימות, השעמום, הכנופיות. השלטון הנוכחי בישראל, הוא הכושל ביותר בכל הזמנים, וזה בא לידי ביטוי לא רק במדיניות הביטחונית, אלא גם בחיים עצמם. זו חבורה נדירה מאוד של אנשים נטולי כל יכולת ניהול, שעסוקים בעצמם באופן קיצוני ולא מעניין אותם שום דבר מלבד מקומם בפריימריז. אגב פריימריז, ראיתם את חבורת האלו, איך הם מארגנים אירוע? כמו בכל שנה, אלפים צרים על אתר ההצבעה בבנייני האומה בירושלים. רעש, צפיפות, חום דוחק. לפחות מכות לא היו, אבל למה לכל הרוחות הם מתייחסים לבוחרים שלהם כמו לחיות? למה מפלגת הליכוד לא יכולה להעריך מראש כמה אנשים רשומים להצביע בירושלים, לשכור אתר מתאים, לדאוג לסדרנים ושילוט, ולאפשר לכל מצביע, להגיע לממש את זכותו לחזור הביתה בלי להרגיש שהוא הגיע למלחמה? אחת המטרות הדחופות ביותר של הממשלה הבאה, מלבד הביטחון, הוא שיקום החיים האזרחיים במדינה. הליכוד לא מסוגל, לא רוצה, לא יכול. חייבים להחליף אותו באנשי ניהול מעולים, שמבינים שהמדינה זקוקה לניהול ברמה של גוגל. ממשלה שמבינה שרווחתם של אזרחיה מתחילה בזה שהם להם יכולת להגיע לעבודה בלי פקקי ענק, ללכת על מדרכה בלי מכוניות עם תו נכה פיקטיבי שחוסם את דרכם, ללכת לפארק נקי נעים, לקבל חינוך טוב לילדים. ממשלה שמבינה שאם לא ננהל נכון את הצפיפות ונבנה ערים שמיטיבות עם איכות החיים של האזרחים שלהם, נהיה כמו קהיר (אגב, בקהיר יש רכבת תחתית מדהימה). זה מצריך שבשלטון יהיו אנשים שקודם כל איכפת להם מהאזרחים, ולא מעצמם, שחושבים 20 שנה קדימה ולא על ההופעה הבאה שלהם בערוץ 14, שמביאים לתפקידים הבכירים את אנשי הניהול הכי טובים ולא את אוסף החנפנים הכי מביך במזרח התיכון. אז אולי יהיה שינוי.

סיכום מאמר

תקציר: "ישראל: מדינה של חיי הישרדות, לא של פנאי" במאמר זה, הכותב, חיים לוינסון, מתאר את חוויית החיים היומיומית בישראל, כמדינה של חיי הישרדות, שבה האנשים נאלצים להתמודד עם קושיות רבות, כמו צפיפות, עומסי תחבורה, וחוסר במרחבים ציבוריים. הכותב מצביע על הבדלים בין החוויה הישראלית לבין חוויות הפנאי במדינות אחרות, ומטיח ביקורת על השלטון הנוכחי, אשר, לטענתו, כושל בניהול המדינה. הכותב מתאר את החוויה היומיומית בישראל, כמעורבת בעיקר בקושיות ובצפיפות, ומצביע על החוסר במרחבים ציבוריים. הוא מטיח ביקורת על השלטון הנוכחי, אשר, לטענתו, כושל בניהול המדינה. המאמר נכתב בסגנון חדשותי ומקצועי, ומצביע על הצורך בשינוי במדיניות הביטחונית ובחיים היומיומיים בישראל.

תוכן זה נוצר על ידי בינה מלאכותית.