לטבוע בחרא או לנקות אותו  מאת חיים לוינסון   בערב יום כיפור, חבר יקר ואהוב, שמכיר את השנאה העזה שאני רוחש לבע

לטבוע בחרא או לנקות אותו  מאת חיים לוינסון   בערב יום כיפור, חבר יקר ואהוב, שמכיר את השנאה העזה שאני רוחש לבעלי *ים שמרצפים את רחובות תל אביב בקקי של ה* שלהם, שלח לי סרטון מדף הפייסבוק של עיריית בת ים. הרשויות שם יצאו למבצע אכיפה נגד בעלי *ים שלא אוספים אחריהם. רוב הסרטון הוא תיעוד של עימותים סביב מתן דו"ח של 730 ₪. בחלק אחר הם מחלקים חטיפים ל*ים למי שכן אוסף. לכאורה, לא חומר מרתק במיוחד.   מיהרתי להעלות את הסרטון לעמוד הטוויטר שלי. בכל זאת, יש לי תדמית של שונא *ים, ואני צריך לתחזק אותה, כיפור או לא. בדרך כלל, כשאני מעלה טרוניות ותלונות בנושא, הן מעוררות פיהוק. אני דון קישוט שנלחם בתחנות רוח של צחנה, סירחון וצואה. הפעם זה היה שונה.   הסרטון של עיריית בת ים זכה למאות אלפי צפיות ושיתופים. לא בזכותי כמובן, אלא בזכות התוכן. אנשים שמחו והתענגו לראות פקחים מבצעים את העבודה שלהם, ואוכפים את החוק בנחישות וברגישות. הפעולה הפשוטה הזאת, שלכאורה אמורה להיות בסיסית ומתבקשת, עוררה תגובות נרגשות מי* ומשמאל. זה נגע בנקודה רגישה וסמויה, שכולנו סובלים ממנה. כולנו משוועים לצבא ענק של פקחים שיבוא וישליט סדר ברחובות. אפילו נועם אמיר, הפרשן של ערוץ 14, שיתף את הסרטון ושאל מתי תתחיל אכיפה כזו גם בעירו, כפר יונה.   מלבד הטרור החיצוני, אנחנו חיים בישראל גם תחת טרור פנימי. הוא כמובן אינו קטלני כמו הטרור של אויבינו, אבל הוא מעיק, מפחיד ומכרסם ביסודות החברה, ובמשך שנים שוחק ומפורר אותנו מבפנים. מדובר כבר לא באחוזים בודדים, נוער סורר פה ושם. זו תרבות שלמה שרוחשת בוז עמוק לכל צורה של תרבות, סדר, אסתטיקה, סמכות וניקיון, ותפיסת עולמה היא אגרסיביות אינסופית במרחב הציבורי, כדי להראות מי בעל הבית. אם הם לא משניאים עליך את החיים, הם נכשלו.   הקקי של ה* הוא לא רק הקקי של ה*, הוא גם האדם ששם את רגליו על המושבים ברכבת, מי שמשמיע מוזיקה בקולי קולות בחופים, עורכי המסיבות בבתים, טרור שליחי הוולט על המדרכות, נהגי המשאיות שנוהגים בפראות, המעשנים במקומות שאסור לעשן בהם, רוכבי הקורקינטים והאופניים החשמליים, זורקי הסיגריות מהחלון של הרכב, מי ששורקים לנשים ברחוב. כולם הופכים את החיים הקולקטיביים כאן לבלתי נסבלים. המרחב הציבורי בישראל לא נעים. מי שיוצא אליו נתון לטרור מתמשך. כל יציאה מהבית טומנת בחובה סכנה להיתקל בכנופיית מופרעים, ואין באמת מי שיושיע. אין פקחים, אין משטרה. אין מענה לאזרח שומר החוק שמא* בתקנות ובכללים.   התרבות הזאת מגיעה מלמעלה. מהו הבן־גביריזם? מכונת רעש בלתי פוסקת שמטרתה הנכחה עצמית אינסופית במרחב. בתפיסת העולם של בן גביר ותומכיו, אם לא צרחת והשתוללת, לא עשית.אם לא דפקת אגרופים על החזה, אתה לא קיים.   ראיתי את "הבחירות" שנערכו בתיכון בליך. תומכי בן גביר צרחו, השתוללו, זרקו חפצים, וקיבלו קומץ קולות. הרי ברור לכל בר דעת: כשהוא רואה כנופיית קורקינטים משתוללת בפראות ברחוב, צורחת, חותכת רכבים, מסתובבת בגישת "מה תעשו לי" ובורחת מכל שוטר ופקח – אלה מצביעי בן גביר. זו לא אידאולוגיה. זו תרבות. זו גסות רוח מובנית. זה לחפש בכל מחיר עימותים, דחיפות, אל תגע בי, אל תדחוף אותי, אני שם עליך *, יא *. כל אלו שתמיד מדברים על "הקולקטיב" הישראלי הם גם הראשונים להצהיר שהם שמים * על כולם.התרבות שמחלחלת אליהם מלמעלה היא נרקסיזם אגרסיבי שחי ומשגשג על הרס חייו של האחר.   הפקחים בבת ים זוכים לכל כך הרבה מחמאות משום שישראל משוועת ומתחננת לישראליות נורמלית. לחזרה לנורמות של אכיפת החוק והסדר במרחב הציבורי, בצורה מתמשכת ורצינית, מתוך הבנה שאי אפשר לתת לעשרה אחוזים מהאוכלוסייה להרוס ולהשמיד את איכות החיים במרחב הציבורי. ישראל מתחננת לתרבות שבה ידוע שמי שמהווה מטרד ייתקל ביד הקשה של החוק ויקבל את הקנס שלו. לתרבות שמבינה שמשילות מתחילה מהדברים הקטנים. זה נראה קטן לנוכח ים המלחמות שעוברות עלינו, אבל זה לא קטן בכלל. הכול קשור זה בזה.   השאלה היא איזו תרבות אנחנו מנחילים כאן: תרבות של להשאיר את הקקי של ה* שלך על הדשא ואז להאשים את כל העולם חוץ מעצמך, להתקרבן, להתבכיין ולהתלונן, או תרבות של מצוינות, רצינות ולקיחת אחריות. תרבות של כנופיות רחוב או תרבות שמאפשרת לכולם לצאת מהבית בבטחה. כשמדברים על הבחירות, לא שמים בקלפי פתק "תאכפו קקי של *ים" אבל מצביעים בעד תרבות. נרקסיזם, קולניות, בריחה מאחריות, אלימות, או מצוינות, חינוך, שפיות ונורמליות. אם תרצו: לטבוע בחרא, או לאסוף אותו. t.me