עלילות אלף שלומי ושלומי ונניח שהיתה שיחת טלפון ממושכת בין מנהיג האמירויות לנתניהו. ונניח אפילו שנמסרה אזהרה, והיא היתה

עלילות אלף שלומי ושלומי ונניח שהיתה שיחת טלפון ממושכת בין מנהיג האמירויות לנתניהו. ונניח אפילו שנמסרה אזהרה, והיא היתה ספציפית מאוד. נניח שכל הפרסום של שלומי אלדר ורותי יובל נכון, ונתעלם לרגע משלל פרטי הלוואי שהופרכו עד מהרה (המצרים לא הזהירו אישית את נתניהו, האמירותי לא דיבר כלל עם הרצוג על עזה, לא הוגשה הצעה ב־8 באוקטובר לשחרר את כל הנשים והילדים). קריאה בספרם של השניים מלמדת על דבר מופלא. ממשלת ישראל מואשמת שלפני 7 באוקטובר לא שעתה לאזהרות ולא פעלה בכוח ובנחרצות נגד חמאס. מ־8 באוקטובר - אשמה שפעלה ביתר כוח ונחרצות. למרבה התדהמה, הצורר סינוואר מתואר בספר כדמות רציונלית שמתחננת לפני הטבח שממשלת ישראל תוריד אותו מהעץ ורק תיתן לו סיוע כלכלי. ״כולנו הבנו שהפיצוץ הוא רק עניין של זמן״, מספר מקור עלום, ״אי אפשר היה להמשיך יותר. לעזה לא היה אופק כלכלי״. מייד אחרי הטבח, שכאמור הותנע מחוסר ברירה, חמאס שוב מושיט את ידו הנדיבה לממשלת ישראל. ״רציתי לעדכן שחמאס מוכנים לשחרר את כל האזרחים עכשיו ושאנחנו מוכנים לתווך״, מספר בכיר פת״ח סמיר משהראווי (עוד נחזור אליו בהמשך) "...אבל נתניהו לא מוכן לדבר על כלום״. עזבו את העובדה שאפילו מזכיר המדינה האמריקני טוני בלינקן הגדיר זאת כשקר מוחלט. מישהו חושב באמת שחמאס הציע שחרור ללא תמורה, וישראל פשוט אמרה לא? שכחתם את שתי האזרחיות האמריקניות ששוחררו ללא תמורה כעבור שבוע וכולם בירכו על שחרורן? מא* לזה מי שקונה את השקר המופרך שסינוואר רץ לספר לישראל על מלחמת ענק בטווח הזמן המיידי, סוד שהסתיר מנסראללה ומחמינאי. זו אמונה ארוכת שנים של אלדר, האיש שתמיד הסביר למה אנחנו טועים ועזה צודקת, כתב הערבים שבישר לישראל ש״חמאס הוא לא חונטה שטנית״ (״העיר״, 16.01.2009), וחזה סיכוי ״להגיע איתו להודנא של 30 שנה, שזה בעצם הסכם שלום״. אם נתניהו היה מספר לקבינט על השיחה עם שליט האמירויות, ואם שלומי אלדר ורותי יובל היו שרים, הם היו מציעים דבר אחד: הטבות כלכליות, ובשום פנים ואופן לא חיסולים. זה בדיוק מה שהטיף אליו אלדר עשרות שנים, בעודו מתנגד לכל פעולה ישראלית. לאורך השנים הוא תקף אפילו את חיסול רב־המרצחים ״המהנדס״ יחיא עיאש (״החלטת אל־חזור שהנחיתה מכה אנושה לכל המרקם העדין של הסכמי אוסלו״), לעג לציד המנהרות (״במקום לחפש אותן מתחת לאדמה צריך לפתור את הסיבה שלא יהיה צורך לחפור את המנהרה״), כפר בכל מבצעי צה״ל ברצועה (״רק הוסיפו שמן למדורה... לא הצליחו לעצור את ירי הקסאם״). אחרי שומר החומות, אפילו יחס הרוגים של מחבל וחצי על כל אזרח הוציא אותו מדעתו (״אכן, בעל הבית השתגע״). ״שלום לך עזה, שלום ולא להתראות״, התפייט ב־2007. ״אנחנו יודעים כבר שכדי שלא נחזור לשם עלינו להתייחס אל תושבייך כאל בני אדם, להקל את מעבר הסחורות במעברים ולפתוח את שדה התעופה והנמל הימי״. למרבה הטרגדיה, נתניהו ובר נקטו את שיטת יובל ואלדר: הקלות כלכליות בתקווה שאלה יאכילו את המפלצת שאלדר התנגד כל השנים לחיסולה בדרכים צבאיות. המניפולציות של הצמד, שלפיהן צריך היה לאמץ את הצעת ראש שב״כ ל״כיבוי בפיצוץ בעזה, מתקפת מנע״, מתעלמות מהעובדה שלא באמת היתה הצעה כזו. הרי אותו בר קבע שלושה ימים לפני הטבח ש״חידוש ההבנות בין ישראל לחמאס של שקט תמורת הקלות יאפשר שימור היציבות לזמן ממושך״. ברור שלו תקפה ישראל, שני אלה היו הראשונים לכתוב ספר על צימאון הדם של ממשלת הי* הקיצונית מסיבות פוליטיות. כשמגרדים את שלל הגורמים האנונימיים, מגלים שהספר כולו נשען על שני מקורות רעועים, שני בכירי פת״ח מזדקנים: סופיאן אבו זיידה, שלכאורה קיבל את האזהרה מסינוואר, וסמיר משהראווי, זה שלכאורה שמע מסינוואר על נכונותו לשחרור חטופים. הצמד הזה מלעיט את אלדר כבר 30 שנה בפנטזיות ובהבלים. הם מוכרים - הוא קונה. בספרו ״עזה כמוות״ אלדר מאמץ בלי פקפוק את הטענה של משהראווי, שחיסול יחיא עיאש סיכל ברגע האחרון איחוד של חמאס לתוך כוחות הרש״פ וסיום פעילות הטרור (״סיכוי חד־פעמי שלא יחזור לעולם״, ייבב הנ״ל באוזניו). ואילו אבו זיידה, ״עיני פחם״, השקיף איתו על נצרים ב־2004 וקבע שרק בגלל ההתנחלויות יש פיגועים. ״אתם משלמים בעתיד שלכם וטוענים שאין פרטנר״. ״אולי באמת לא חיפשנו די״, חוזר אלדר כתוכי אחריו. סופיאן וסמיר סיפורי עם בע״מ. אלדר ויובל כתבו מניפסט מופרך מטעם פת"ח, שמאמץ חלקים נכבדים מהנרטיב של חמאס, תוך התבססות על צמד מפוקפק שמפזר כזבים כבר עשרות שנים. מתברר שאפשר להכיר כל סמטה בעזה, כל פעיל בג׳באליה, ועדיין לא להבין מימינך ומשמאלך.

סיכום מאמר

ספרם של שלומי אלדר ורותי יובל טוען כי לפני ה‑7 באוקטובר ישראל קיבלה אזהרות ספציפיות מצד מנהיג האמירויות ושלא פעלה נגדם בכוח. לפי הספר, לאחר הטבח חמאס הציע לשחרר את כל האזרחים ללא תמורה ולתווך במגעים, אך ראש הממשלה בנימין נתניהו סירב לדבר. המחברים מתארים את יחיא סינוואר כמנהיג רציונלי שביקש סיוע כלכלי במקום מלחמת ענק, ומציינים כי ממשלת ישראל נוהגת לפי גישתם – הקלות כלכליות במקום פעולה צבאית – גישה שאלדר תומך בה במשך שנים, מתנגד לחיסולים ולמבצעים צה״ל ברצועה ומבקש פתרון כלכלי־מדיני לחמאס. הספר גם מבקר את הטענה כי לא היתה הצעה ראש שב״כ לכיבוי בפיצוץ בעזה, ומדגיש כי אלדר ויובל רואים במצב הכלכלי את המפתח ליציבות, ולא בפעולה צבאית.

תוכן זה נוצר על ידי בינה מלאכותית.