אבי הרוחני: האיש שידע שהדבר הכי פחות חשוב בכדורגל הוא המשחק

בסופו של דבר, בסופו של אדם, אנא זכרו רק זאת: אבי מלר מת כפי שחי, בעודו עושה את מה שעשה לאורך מרבית העשורים האחרונים של חייו, קירוב ישראלים אל תרבות הכדורגל האנגלי. אפילו המחלה לא הניאה אותו ממלאכתו: הוא הסתלק מן העולם זמן קצר אחרי שהשיב ארצה עוד קבוצה של ישראלים שיצאה עמו למסע בנתיבי הכדורגל, או אם לדייק: בנתיבי תרבות הכדורגל. כי המשחק עצמו, כך ידע מלר, הוא רק פרק הסיום של סיפור שמתחיל בהתרגשות שלפני, ברכבת התחתית, בתור לפיינט בפאב, בפגישה עם חבר וטפיחה על שכמו ותקווה ש"היום מנצחים, אני מרגיש את זה" - משפט שאמר כל אוהד כדורגל פחות רק מכפי ששמע אותו מאוהדים אחרים. אגב אהדה, הנה משפט שרק אוהדי כדורגל אמיתיים יבינו: מעבר לעצב על דבר מותו של האיש הנדיר הזה, חרה לי מאוד שמשחק הכדורגל האחרון שבו צפה היה זה שבו ניצחה אסטון וילה את קבוצתי, מנצ'סטר יונייטד. כמה עלובה את יונייטד שלי: האיש שראה אותך (או ליתר דיוק לא ראה, אבל על כך בהמשך) בשיא תפארתך, בגמר ההוא בברצלונה מול באיירן מינכן, נפרד ממך בעוניך. וואו, כמה שאני כועס עכשיו על אוסף הנמושות של רובן אמורים. לו לא הייתה הנהלת הפרמיירליג גוף פוליטי, או שמא נקרא לילד בשמו: לו הייתה מסוגלת לכבד עיתונאי ישראלי, כי אז הייתה מקיימת דקת דומיה לזכרו של אבי מלר בפתיחת משחקי המחזור הקרוב. למה? כי הודות למלר אין כמעט משחק פרמיירליג שבו לא תשמעו עברית ביציע. הוא היה הגשר שעליו חצו הישראלים את האוקיאנוס המפריד בין קריית חיים, ימק"א, באסה וווסרמיל לבין סטמפורד ברידג', אפטון פארק, קרייבן קוטג', אלנד רואד וגודיסון פארק (וכמובן ויקראג' רואד) - והבחירה בשמות הישנים אינה מקרית.