בין הומניטריות לבגידה: הצביעות שמאחורי האישום בפרשת ההברחות

בשבועות האחרונים נחשפה פרשייה ביטחונית שהוגדרה כ"חמורה ביותר". לוחמי מילואים, בהם אחיו של ראש השב"כ, נעצרו בחשד שהבריחו סחורות לרצועת עזה תמורת שוחד. במבט ראשון ואובייקטיבי, החשדות אכן מעלים תחושה קשה של פגיעה בביטחון המדינה. אולם, קריאה מעמיקה בכתב האישום, אל מול בחינת המדיניות הישראלית הכוללת ברצועה, מעלה שאלה מתבקשת ובלתי נמנעת: האם מדינת ישראל עצמה אינה מעניקה סיוע לאויב בכל יום שבו היא מאפשרת הכנסת "סיוע הומניטרי" לרצועה? התביעה בחרה להצמיד לחשודים סעיף מרחיק לכת: "סיוע לאויב בשעת מלחמה" – עבירה שהעונש המקסימלי עליה הוא גזר דין מוות. אך מי שיצר את המציאות שבה סחורות זורמות לרצועה הם בכירי הדרג המדיני וצה"ל. אלו אותם גורמים שלא דחפו לכיבוש מלא של הרצועה וחיסול מוחלט של ארגוני הטרור, אלא העדיפו לשמר מצב אבסורדי שבו ישראל מספקת אספקה בהיקפי ענק, המנציחה את שלטון חמאס בשטח. ישנן אינספור הוכחות לכך שהסיוע "ההומניטרי" מגיע ישירות לידי חמאס. בכירים במערכת הביטחון אף אישרו זאת בקולם. אם כך, מה ההבדל המהותי בין משאית סיוע שעוברת באישור הממשלה לבין כמה ארגזי סחורה שהוברחו על ידי לוחמים? בשני המקרים התוצאה זהה: חיזוק הלוגיסטיקה של האויב.