במיוחד זה הנוכחי, לא מפנים לאף אחד את הגב. אבל אם יש אדם אחד שנתניהו יכול לסמוך עליו בעיניים עצומות, זהו אריה דרעי. שניה

במיוחד זה הנוכחי, לא מפנים לאף אחד את הגב. אבל אם יש אדם אחד שנתניהו יכול לסמוך עליו בעיניים עצומות, זהו אריה דרעי. שניהם כבר לא צעירים במיוחד. שניהם מכהנים בראשות מפלגותיהם בהפסקות עוד מהמילניום הקודם, ולא מראים שום סימן לפרישה - אף שמסביב כולם תוהים לשם מה בעצם. אבל איזו תמורה ביחסים: יו"ר ש"ס הוא האיש שאחראי כמעט בלעדית להישרדות גוש הי* וממשלת נתניהו בשנים הקשות ביותר של המדינה, של הגוש ושל הממשלה. אחרי 7 באוקטובר הוצף בפניות דיסקרטיות, מתוך הליכוד ומחוץ לקואליציה. הציעו לו, כמו שהציע פרס בשעתו, עד חצי המלכות כדי שיפרק את הממשלה. דרעי זרק אותם מהמרפסת שבה הוא מבלה את רוב ימיו, מאז בג"ץ השליך אותו ממשרדי הפנים והבריאות. אי אפשר להגיד שיש לו אינטרס אישי פה. להפך: 20 יום בלבד כיהן כשר, עד שהגיעה פסיקת בג"ץ. לו ולחרדים כולם לא יצא כמעט דבר מהכהונה הנוכחית. בחירות חדשות היו מעניקות לו אפשרות לחזור לשולחן הממשלה. באופוזיציה היו רואים בכך, כמו פרס בשעתו, תשלום קטן על רווח גדול: סיום שלטון נתניהו והי*. כבר המון זמן שהקושרים אפילו לא מתקשרים. הם הבינו, כמו נתניהו, שהברית בין הליכוד לש"ס עשויה מברזל כל עוד שניהם שם. יש לכך כמה סיבות: ראשית, הטראומה של שנות ה־90. דרעי מא* שהליכתו עם השמאל נגד עמדת הרב שך אחראית לכל צרותיו המשפטיות. שנית, כאשר נתניהו סובל מאותה מערכת משפטית ששלחה את דרעי לכלא, אין בכוונת דרעי לתקוע סכין בגבו. דרעי הוא בעשור האחרון מהפחות קולניים כלפי בג"ץ והיועמ"שית, אבל יורשה לי להניח שבלב פנימה המצב הפוך. שלישית, הוא אולי המנהיג החרדי האחרון עם אחריות לאומית וראייה מרחבית. מההבלגה מול עיראק ב־1990 ועד המהלומה לאיראן ב־2026, הוא בעל הניסיון הרב ביותר בקבינט. זה לא מעניין את גולדקנופף ולא את גפני. לדרעי יש על פניהם את יתרון הידע, יתרון הוותק ויתרון האחריות. הוא העניק גיבוי לנתניהו גם כאשר חלק עליו בדיונים פנימיים וסבר שצריך לתת יותר חבל למשא ומתן על החטופים או פחות לשוש אלי קרב. איכשהו, הדברים שלו אף פעם לא דולפים. פלא שכזה. ויש עניין נוסף, והוא שבעולם שבו הסוגיה הפלסטינית הולכת ומפנה את מקומה במרכז הוויכוח לטובת זהותה של המדינה, לחרדים אין עוד שום מקום כלשון מאזניים. הם עמוק בכיס של הי*, או שהי* עמוק בכיס של החרדים, או גם וגם. בפוליטיקה, זה אפשרי בו־בזמן. ערב "עם *יא" היה דרעי היחיד שידע - מקרב החרדים הנאבקים על חוק גיוס מרוכך - שלמחרת תגיע תקיפה באיראן. ערב "שאגת הארי" זה חזר: ביום שישי, ערב שבת זכור, נפגש עם הרבנים החרדים, ניסה לשכנע אותם לא לתמוך בפיזור הכנסת. אחרי שעות של התבצרות הדדית אמרו לו: טוב, בוא נמשיך במוצאי השבת. הוא כבר ידע שהפגישה לא תתקיים. האם הוא נהנה? ספק גדול. אבל נתניהו צריך להתפלל שלוש פעמים ביום לכיוון מזרח שש"ס לא תעזוב. גוש הי* סבל בעשור האחרון מנשירה, קודם ליברמן ואז בנט, אך שרד. הוא לא יעמוד בנטישה נוספת, וכל עוד דרעי שם - זו גם לא תקרה. (מתוך טור החג של ישראל היום)