מסתמן כי טראמפ ואיראן מתקרבים להסכמה על הפסקת אש כלשהי, או לפחות על דחייה זמנית בלחימה, כבר בטווח המיידי. לפי קו החשיבה

מסתמן כי טראמפ ואיראן מתקרבים להסכמה על הפסקת אש כלשהי, או לפחות על דחייה זמנית בלחימה, כבר בטווח המיידי. לפי קו החשיבה הזה, גם אם המלחמה לא תיעצר ברגע אחד באופן מוחלט, הכיוון הכללי כבר ברור: שני הצדדים מבינים שהמשך ההסלמה משרת אותם פחות ופחות, ולכן סביר שהעימות יסתיים עוד במהלך החודש. ההיגיון המרכזי מאחורי ההערכה הזאת הוא כלכלי. השווקים, כך נראה, כבר מבינים דבר שרבים עדיין מתעלמים ממנו: טראמפ יכול לשדר כוח, איום ונחישות, אבל בסופו של דבר הוא מוגבל על ידי המציאות. הוא לא יכול להרשות לעצמו מלחמה ממושכת שתערער את הכלכלה העולמית ותייצר חוסר יציבות רחב. לכן, גם אם הרטוריקה שלו לוחמנית, האינטרס האמיתי שלו הוא לסיים את המערכה מהר יחסית. במובן הזה, הטענה היא שטראמפ לא פועל מתוך טירוף אלא מתוך דפוס מוכר: הוא נוטה לפתוח בעמדות חריפות מאוד, להקצין מסרים, ולייצר תחושה שהוא מוכן ללכת עד הסוף - אבל בהמשך מתכנס לעסקה, להסדרה או ליציאה שמאפשרת לו לטעון להישג. כך אפשר להבין גם את ההתנהלות שלו כאן. לפי אותה הסתכלות, המלחמה מול איראן לא התפתחה כפי שתוכנן בתחילה. מה שהיה אמור להיות מהלך חד, מכריע ומרתיע, הפך לעימות מורכב יותר, יקר יותר, ופחות נשלט. כתוצאה מכך, היעדים הגדולים שהופיעו בתחילת הדרך - שינוי משטר, שינוי עמוק בהתנהלות האיראנית, או שליטה אפקטיבית על מצר הורמוז - כבר אינם נראים כיעדים ריאליים באמת. במקביל, גם איראן הבינה את עוצמת קלף המיקוח שלה. השליטה במצר הורמוז מעניקה לה מנוף אסטרטגי וכלכלי משמעותי, והיא לא תמהר לוותר עליו בלי לקבל תמורה ממשית. מבחינתה, אם כבר ספגה הרס כבד, אין סיבה לסיים את הסבב בלי הישג כלשהו שאפשר להציג לציבור ולמערכת הפנימית. אבל כאן בדיוק נכנס האיזון שמקרב את שני הצדדים לסיום: איראן לא רוצה להמשיך להיפגע, וטראמפ לא רוצה לשלם את מחיר ההסלמה בזירה הכלכלית והבינלאומית. לכן, שני הצדדים ככל הנראה כבר לא שואלים מי ינצח לחלוטין, אלא איזה הסדר יאפשר להם לעצור בלי להיראות כמי שהתקפלו. במילים אחרות, הסיפור אינו מעבר חד מניצחון להפסד, אלא תהליך של הכרה הדדית בגבולות הכוח. כל צד בוחן כעת מה באמת יש בידיו, מהו כוח המיקוח האמיתי שלו, ואילו ויתורים הוא מוכן לקבל כדי לסיים את הסבב בתנאים סבירים. מתוך ההיגיון הזה, הפסקת אש נראית לא כמו מחווה הומניטרית, אלא כמו תוצאה טבעית של התנגשות בין אינטרסים רציונליים. אם זו אכן התמונה, אז המלחמה אינה מסתיימת מפני שאחד הצדדים קרס, אלא מפני ששני הצדדים הגיעו לנקודה שבה המשך הלחימה כבר פחות משתלם מהבלימה שלה. ולכן, גם בתוך כל הרעש, האיומים וההצהרות, ייתכן שההכרעה האמיתית כבר התקבלה: לחתוך את הסבב הזה לפני שהוא גובה מחיר גדול יותר ממה שמישהו התכוון לשלם. אבו באדר 301 העולם הערבי