איריס חיים על החלטת ביהמ"ש: "ממשיכה את התקווה"

איריס חיים, אמו של יותם ז"ל בטור דעה לאחר החלטת בית המשפט: על הדלת שלנו לא דפקו, נכנסו. חמש נשים עם פנים עצובות, בראשן הולכת קצינה בדרגת רב סרן ואחריה בוכה, קצינת הקישור שלנו, חדוה שליוותה אותנו במשך שבעים ימים. אני הצלחתי לשכנע אותה שיותם שלנו בדרך הביתה והיא למדה ממני מה זאת אופטימיות ונדבקה. ההודעה הייתה מרסקת, איומה. יותם נהרג מאש כוחותינו, יותם ברח משבי החמאס וזוהה כמחבל. המשמעות הנוראית מכה בי, בנו. יותם לא יחזור. אי אפשר לתאר במילים תחושות ורגשות כשמודיעים לאמא על כך שהבן שלה לעולם לא יהיה לידה, היא לא תראה ולא תרגיש אותו. זה דבר בלתי נסבל. יש משהו בטבע האנושי, בטבע בכלל שכשקורה משהו, מתרחש איזשהו דבר שמביא לאיזון. היקום לא יכול לתת לאמא לאבד את התקווה, חייב להגיע משהו כדי לאפשר נשימה ולו קטנה ביותר. זה היה בשעה שש וחצי בערב. לילה שלעולם לא יישכח. לעולם. המילה הכי מתאימה לתאר את הרגשות שלי הייתה, ייאוש. אין מפה דרך יציאה. אין לי לאן להתקדם, אין חיים מעכשיו. ואז בשליפה של הרגע, בלי להבין מה היא עושה, לחשה לי הקצינה חדוה לחישה עדינה באוזן. אתם יכולים לבקש לקצור לו זרע. אתמול בבוקר שוחחתי איתה, בדמעות, היא הזכירה לי שאמרתי לה: למה? למה צריך את זה? והיא אמרה, לא יודעת, אבל יש אפשרות, מי יודע.. ואז הבליחה התקווה לחדר, מהרצפה, מהיללות, מהשוק, קמתי וקראתי לרביב, ואמרתי לו שזה אפשרי ומה הוא חושב והוא אמר ישר, בטח!! ומכאן הכל היסטוריה. עוד רבות יסופר וידובר בתהליך שאנחנו עומדים לעבור, תהליך מורכב שמן הסתם יעבור הרבה טלטלות כאלה או אחרות, פשוט זה לא עומד להיות, מהרבה סיבות. אך אני רוצה להתמקד ברגע הזה. אתמול התקבלה החלטה שמבחינתי ממשיכה את התקווה. יש לנו אישור מפרקליטות המדינה להשתמש בזרע של יותם כדי להביא ילד או ילדה לעולם אשר יישאו את הגנים שלו ויהיו נכדים בני דודים לילדיהם של שני הילדים שלנו, נויה ותובל. וזה, ההחלטה הזאת כשלעצמה מפיחה בי רגש חזק של הכרת תודה לעולם, אף פעם לא לוותר, לא לאבד את התקווה למשהו שיבוא. די דומה למה שדיברתי בפסח על אליהו הנביא- פותחים את הדלת ומשהו קורה גם אם לא ידוע מה.