פרוטקשן לטהרן וקריצה לוושינגטון: כך קטאר קנתה את השקט שלה

מלחמת "שאגת הארי"/ "זעם אדיר" בין ישראל וארצות הברית לבין איראן הציבה את מדינות המפרץ בפני אתגר משמעותי. מרביתן לא היו ערוכות די הצורך, הן מבחינה אזרחית והן מבחינה ביטחונית, להתמודדות עם מתקפות ישירות. מצב זה אילץ אותן להתאים את מדיניות האיזון ("גידור") שנקטו במשך שנים בין הצדדים היריבים. מבין מדינות המפרץ, נדמה כי קטר ניצבה בפני הדילמה המורכבת ביותר. לאורך השנים טיפחה קטאר קשרים עם גורמים אסלאמיסטיים, לעיתים תחת מסגרת של תיווך, אך המלחמה חייבה אותה לנקוט עמדה ברורה יותר. מצד אחד, לא יכלה לתמוך באופן פומבי בישראל ובארצות הברית, הנתפסות כתוקפות גורם אסלאמסטי; מצד שני, היא עצמה הותקפה על ידי איראן ונדרשה להפגין עמדה תקיפה כלפיה - ולו למראית עין. המורכבות הזו הוחרפה בשל פגיעותה של קטר. בניגוד לערב הסעודית ולאיחוד האמירויות, שהסתמכו על נתיבי תחבורה חלופיים, קטר מצאה עצמה תלויה במידה רבה במעבר היבשתי דרך ערב הסעודית - תלות שלא תאמה את התנהלותה במפרץ. בנוסף, תשתיות קריטיות, ובראשן מתקני ההתפלה שעליהם נשענת המדינה כמעט לחלוטין, היוו יעד פגיע במיוחד. מתקני המים שהועלו כמטרה פוטנציאלית בשלב הבא של המלחמה הם מקור חיוני לקטר שנשענת לפי דיווחים ב-99% על מים מותפלים. באותו האופן תדמית ההאב שנפגעה לא רק מבחינה כלכלית, אלא גם מבחינת אירוח סטודנטים משוחות של אוניברסיטות זרות שדוחה מארחת ומקיימת באמצעותם קשרים ענפים עם מוסדות אקדמיים במערב. גם מבחינה דיפלומטית וספורטיבית קטר נפגעה בתדמית ההאב כאשר תיווכים שקיימה דוחה בשטחה, בזירת קונגו, למשל, הועברו לשוויץ, ומשחקי ספורט שהתכוונה להיערך, דוגמת משחק הפיינליסימה.