דברי ראש הממשלה בני* נתניהו בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ה׳תשפ״ו בבית ״יד לבנים״ בירושלים

ראש הממשלה בני* נתניהו בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ה׳תשפ״ו בבית ״יד לבנים״ בירושלים: ״מכובדיי, יושב-ראש הכנסת, נשיא בית המשפט העליון, הרבנים הראשיים לישראל, ראש העיר ירושלים, ראשי ארגוני ההנצחה, שכולם בני משפחתי, משפחת השכול. במעמד זה בראש כולם – אחיי ואחיותיי, בשר מבשרי, בני ובנות המשפחות של חללי מערכות ישראל ושל נפגעי פעולות האיבה. הפצע עמוק מן הזמן. הזמן חולף אך אינו משכיח את רגע הבשורה שאין מרה ממנה – על כך שאהובי נפשנו אינם עוד בחיים. כך הרגשתם אתם – בכל בית ומשפחה. כך הרגשנו אנחנו – הוריי, אני ואחי הצעיר עידו – בנפול אחי יוני ז''ל לפני 50 שנה, במבצע לשחרור חטופינו באנטבה. הגעגוע נוכח יום-יום, הידיים רוצות שוב לחבק. העיניים – לראות את החיוך. האוזניים – לשמוע את הקול, קולו של יקירנו. יום הזיכרון ספוג צער כבד, ובו בזמן הוא עוגן של יחד מלכד. העם זוכר, העם מצדיע, העם מכיר תודה עמוקה לבנים ולבנות, שבזכותם מובטח קיומנו – כדברי הנביא ישעיהו: "כי עם בציון ישב בירושלים, בכו לא תבכה". אם שכולה, חלי וולפסטל, הצטרפה בתחילת השנה למסע לפולין של 'עדים במדים' עם מפקדי פלוגות בצה"ל – לפולין. בטרם החל המסע, חלי פקדה את קבר בנה – קצין השריון במילואים, אריאל וולפסטל ז''ל, שנפל במלחמת התקומה. היא אספה חופן אבנים מבית-העל* בכפר עציון, הכניסה את האבנים לשקית, ואת השקית הזאת מלאת האבנים מגוש עציון, מקבר בנה, היא לקחה איתה לטרבלינקה, לבירקנאו, וגם לבית-העל* בקרקוב, שבו טמונים חיילים הבריגדה היהודית – שלחמה בנאצים על אדמת אירופה. שם, בקרקוב, חלי וקציני צה"ל, הניחו את אבני ארץ-ישראל, על קברי הלוחמים בזמן השואה. הקצינים ביקשו לבטא בכך את תחושתם העמוקה, שהם ממשיכי דרכם של קודמיהם: באותה שליחות, באותה משימה, להבטחת נצח ישראל. חלי וולפסטל חידדה את המסר. היא אמרה: "שילמנו, אני ומשפחתי, את מחיר התקומה – וליבנו נקרע". אבל היא אמרה: "המסע הזה המחיש לי מה היה קורה אלמלא היה לנו את צבא ההגנה לישראל. במקום חוסר אונים מוחלט – היום יש לנו כוח ויש לנו רוח להשיב מלחמה לאויבינו". את זה היא אומרת, ואת זה אני אומר - איראן, כמו בכל דור ודור קמה עלינו להשמידנו. היא תכננה להשמיד אותנו בפצצות אטום. ואלמלא פעלנו, השמות: נתנז, ופורדו ואיספהאן, אתרי המוות הללו, היו מצטרפים לשמות מחנות המוות: אושוויץ, בירקנאו וטרבלינקה. אבל פעלנו וריסקנו את מזימת הרצח. מכובדיי, זהו בדיוק ההבדל בין מציאות חיינו בגלות הנוראה, לבין חיי תקומה על אדמת ישראל. בניגוד לעבר הלא רחוק, היום יש לנו בית ואנחנו חייבים לשמור עליו מכל משמר. 25,648 חללי מערכות ישראל – שאליהם מצטרפים נופלי הימים האחרונים בחזית לבנון, ברק כלפון ולידור פורת – הם המסד של העצמאות שלנו. יהודים, דרוזים, נוצרים, מוסלמים, בדואים, צ'רקסים, ובני קבוצות אחרות. לצידם אנו זוכרים את אלפי הנפגעים בפעולות האיבה, חללי העורף האזרחי. בשנתיים וחצי האחרונות, אנחנו מצויים במלחמה רב-חזיתית שלא הייתה ככמותה מאז מלחמת העצמאות. דור מלחמת התקומה – דור הניצחון הנוכחי – מעורר השתאות עצומה במחויבות שלו, במסירות שלו, בהישגים הכבירים שלו. מאז מתקפת ה-7 באוקטובר – מאז הטבח הנורא בשמחת תורה – צה"ל וזרועות הביטחון מנחיתים מכה אחר מכה על מבקשי נפשנו. עם *יא קם, עם כארי שאג. דגלנו מוצב מעומק רצועת עזה ועד כתר החרמון, וטייסינו שולטים בשמי האזור – כהוכחה ניצחת לעליונות שלנו על הציר האיראני. עוד לא סיימנו את המלאכה – אבל העולם כבר מכיר את הנחישות שלנו להגן על עצמנו, להגן לא רק על עצמנו, להגן גם על האנושות, מפני הקנאות הברברית. ישראל הקטנה, וידידתנו הגדולה ארה"ב, נושאות על גבן את הציוויליזציה המערבית כולה. אנחנו מנציחים את שמם של גיבורי ישראל – יקירינו שנפלו – בכל פינה בארץ וגם בחוץ לארץ. כמו במסע של חלי וולפסטל לפולין – כך במסע של אורן סמדג'ה, אבא של עומר ז''ל, וחבריו האבות השכולים, ללפלנד הקפואה. הקור בחוץ, והכאב הנורא בלב, הטילו משקל כבד על הכתפיים – אבל אז בא רגע של זקיפות-קומה, של עמידה כתף-אל-כתף, של הנפת הדגלים בגאון, אז בא הרגע הזה שאומר הכל. אחיי ואחיותיי, משפחות יקרות, אנחנו משפחה גדולה אחת. שותפות הגורל בינינו חוצה מחנות וחוצה מגזרים. זכינו להשיב הביתה את כל חטופינו, החיים והחללים, את כולם מרצועת עזה. אין ערבות הדדית גדולה מזו. ביום שבו הובא החלל האחרון – לוחם היס"מ של משטרת ישראל, גיבור ישראל רני גואילי ז''ל. ביום שהבאנו אותו למנוחת עולמים – ביום הזה אמר הרב דורון פרץ, אביו של גיבור אחר, קצין השריון דניאל פרץ ז''ל, שנפל בגזרת נחל עוז. הנה מה שהוא אמר: "כמו הורה שייכנס למים סוערים כדי להציל את ילדו הטובע, וכמו אח שייכנס לאש בשביל אחותו – בדיוק כך פעלו במתקפת ה-7 באוקטובר בני אהובי, דניאל, והחטוף החלל האחרון, רן גואילי. הם נכנסו אל תוך האש בלי לחשוב, בלי לשאול, רק כדי להציל חיים, כי משפחה זו משפחה". ישנם גם פצועים במשפחה. גם אותם אנחנו מחבקים היום ללבנו, אנחנו מחבקים אותם היום ובכל יום אחר. אני מאחל החלמה שלמה לכל הפצועים בגוף ובנפש. ביקרתי אותם, התפעמתי עד מעמקי נפשי, ואתם ראיתם את התמונות - התמונות שמגיעות ממסע השיקום שלהם, מלמדות על כוחות-נפש עצומים. ואנחנו מעמידים, ונעמיד את כל משאבי המדינה הנחוצים להחלמתם. רב-סרן הרב לירז זעירא, לוחם מילואים ורב צבאי, איבד את שתי רגליו מפיצוץ רימון באזור-החיץ עם סוריה. אבל לירז מסרב להיכנע למגבלות הגוף. הוא מתעקש לחזור לחיים. הוא חדור תנופת-שליחות לטובת העם. הוא אומר: "לקחו לי את הרגליים, והביאו לי במקומן כנפיים". אלו הן כנפי גבורה, כנפי רוח, כנפי ניצחון! מכובדיי היקרים, אחי ואחיותי, נרכין ראש לזכרם של כל חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. יהי זכרם ברוך לדורי דורות״. וידאו: עומר מירון, לע"מ סאונד: יחזקאל קנדיל, לע"מ