הברירה של וינטר מאת חיים לוינסון אחד הז'אנרים שאני מכור אליהם בטוויטר וברשתות החברתיות בימים אלו הוא "בצלאל ס

הברירה של וינטר מאת חיים לוינסון אחד הז'אנרים שאני מכור אליהם בטוויטר וברשתות החברתיות בימים אלו הוא "בצלאל סמוטריץ' העממי". האליטיסט החרד"לי, שכל חייו ישובים קטנים ומממונים היטב מכספי מדינה בשטחים, יוצא להכיר את עם ישראל לקראת הבחירות. זה אותנטי כמו הימים שהייתי בצבא וכתבתי בעיתון בשם עט מזרחי, וכדי שלא יעלו עלי דיברת בח' וע'.   ביום שישי האחרון הגיע בצלאל לשוק נתניה המקומי, וכמובן שישב ב"פרלמנט" עם מספר אנשים מבוגרים יוצאי עדות המזרח. בתחילת השבוע הגיע לשדרות, לאכול בפלאפל מקומי, וכמובן שצ'יפח ופירק בכאפות את הנוכחים כאילו הוא כל יום שוחה שם בטחינה ובעמבה. בכל זאת, בפריפריה, התנהג כפריפריאלי. ככה זה, במצוקת הסקרים. סמוטריץ' רואה שהמפלגה שלו נתפסת כמפלגה קטנה ואליטיסטית של מיעוט חרד״לי-רבני שכל המקומות הריאליים בה שמורים למתנחלים מישובי קצה. אז הוא מנסה קצת להיות עממי, ולעשות קמפיין "גם אני סמוטריץ'" כאילו סרטונים הם תשובה למהות.   מה שסמוטריץ׳ לא מבין, ולעולם לא יבין - שהרי אחרת לא היה צריך להתמודד עם הבעיה מלכתחילה, זה שזו באמת המפלגה שלו. מפלגה דתית-אליטיסטית קטנה שניכסה לעצמה שם של ציבור שברובו הגדול לא סובל אותה. אפילו את השריון הוא נתן לעוד כפיל משובט מקריית ארבע. סרטון אפשר להפיק בשתי דקות, להחליף די-אן-איי של מפלגה, זה כבר בלתי אפשרי.   לתוך המשבצת הזאת נכנס עופר וינטר. אודה שבתחילה זלזלתי מעט בתבונתו הפוליטית אבל שגיתי. ראשית, אירוע ההשקה היה בנוי היטב ומהוקצע, ושידר בשלות ומוכנות בניגוד לכל מיני השקות אחרות. שנית, הוא זיהה היטב את הבלטה הדמוגרפית שלו, והלך עליה בכל הכוח. לא י* חרד"לי, אלא י* יותר ישראלי מישראל עצמה.   ב-X, לשעבר טוויטר, התגלע השבוע ויכוח מעניין בין כתבי חדשות 12, ירון אברהם וברק רביד (גילוי נאות, שלא אסתבך שוב: אני מיודד עם ברק רביד ואכלתי על חשבונו צהריים בוושינגטון לאחרונה). לטענת רביד, רשימת וינטר היא עוד מאותו דבר - גירוש ערבים מעזה. לטענת ירון אברהם, בשורה מרעננת באנשים שבה לעומת סמוטריץ׳, סוכות המופרע וכו'. אתנדב ואכריע בוויכוח: שניהם גם צודקים וגם טועים. רביד צודק במובן אחד: זו עוד מפלגת גוש נתניהו, שכאילו לא תלך עם החרדים, אבל גם לא תעשה שום דבר כדי לפרק את האוטונומיה. מעבר לכך, אין שום הבדל אידאולוגי בין וינטר לסמוטריץ׳. למעשה, אין שום הבדל אידאולוגי בין בן גביר, סמוטריץ׳, וינטר, 95 אחוז מהליכוד, חצי מגדי איזנקוט, ליברמן, בנט, לפיד ובמובנים מסוימים עד לאמצע של יאיר גולן. כולם דוגלים במדיניות בטחונית ניצית. הויכוח היחיד שיש בתוך כל הגוש הציוני הרחב הזה הוא לא בשאלה של תפיסות עולם, אלא בשאלות של פרגמטיות.   למשל סוגיית גירוש ערביי עזה, מה שהם מכנים בשפה המכובסת "הגירה מרצון". הגורמים הקיצוניים יותר אומרים בואו נ* את הראש בקיר בסוגייה הזו. הגורמים האחרים אומרים שזה "לא פרקטי" ו"פוגע במעמד ישראל בעולם". לא שמעתי אף אחד שאומר שזה פשוט "לא מוסרי", אירוע שדגל שחור מתנוסס מעליו. לא מגרשים אנשים מאדמתם על בסיס אתני, והציונות אינה תנועת אפרטהייד.   ירון אברהם, מצדו, צודק שמדובר באנשים אחרים מהרשימה של סמוטריץ'. את נטעלי שם טוב קשה להא* שנראה מנפצת אנדרטאות בשטחים (לגבי יוסף חדאד אני לא שולל, הוא יעשה הכול בשביל תשומת לב). סגנונם יותר מעודן מהסגנון של חבל תלייה על החליפה. במובן הזה, אברהם צודק יותר. דווקא משום שאין שום הבדל אידאולוגי בין שלל הרשימות, המשבצת הדמוגרפית היא החשובה יותר.   וינטר זיהה נכון שיש משבצת דמוגרפית שלא מקבלת ביטוי בקלפי - הציונות הדתית שאינה מהגרעין החרד"לי העמוק. היא סולדת מסמוטריץ', נגעלת מבן גביר, ולא מתחברת לקרקס של הליכוד. יועז הנדל מנסה לשבת על המשבצת הזו, וגם גלעד ארדן, וכעת נכנס וינטר, שנראה יותר חד ומאורגן מכולם.  משם אפשר לאסוף כל מיני קולות של י* רך שמסתובב בשולי המושבים והקיבוצים.   השאלה היא האם היו מצביעים כאלה שכבר נדדו לאיזנקוט ועכשיו יכולים למצוא את עצמם אצל וינטר. גם כאן, הסגנון הרבה יותר חשוב מהמהות. וינטר יהיה תחת מתקפה קשה מאוד בחודשיים הקרובים וכדי להוכיח כמה שהוא ימני, הוא עלול לנדוד לפופוליזם בן גבירי שירחיק ממנו את מצביעי האמצע. האופציה הכי טובה שלו כדי לשרוד זה פשוט לשתוק. נראה אם הוא מסוגל. t.me